המיתוס של 'אני לא יצירתית' – מה המחקר באמת מגלה

יש משפט אחד שאני שומעת מנשים שמתקשרות אלי, בכל הגילים ובכל המקצועות, וכמעט תמיד הוא מבטא בדיוק אותה תחושה. "אני ממש לא יצירתית", או "תמיד אהבתי תכשיטים, אבל אני יודעת על עצמי שאין לי את העין הזאת." זה משפט שהן אומרות בלי לחשוב פעמיים, כמו עובדה אובייקטיבית על עצמן, כמו צבע השיער או גובה הכתפיים. ומשהו בלב שלי נדלק בכל פעם שאני שומעת אותו, כי אני יודעת שהוא לא נכון, ואני גם יודעת בדיוק מאיפה הוא הגיע.

האמונה הזאת, שיצירתיות היא כישרון מולד שיש לחלקנו ואין לרוב, היא אחד המיתוסים העמוקים ביותר שספגנו במהלך החיים. היא נשמעת הגיונית, כי אנחנו רואות בעיקר את התוצרים המוגמרים של אנשים אחרים ולא את שעות העבודה והניסוי שעמדו מאחורי כל אחד מהם. היא גם נוחה, כי היא משחררת אותנו מהאחריות לנסות בעצמנו ולגלות אם בעצם יש לנו את הצד הזה. אבל מה שמרתק הוא שכל המחקר העדכני בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מצביע בדיוק בכיוון ההפוך.

מאיפה הגיעה האמונה שיצירתיות היא משהו שנולדים איתו

הרעיון של "יצירתיות כתכונה מולדת" קיבל את התנופה הגדולה שלו באמצע המאה העשרים, כשפסיכולוגים החלו למדוד "מנת יצירתיות" בתבחינים סטנדרטיים, בדומה לדרך שמדדו מנת משכל. ההנחה המובלעת היתה שלכל אחת יש איזה ערך פנימי קבוע של יצירתיות, שאיתו נולדה ושנשאר איתה לכל אורך החיים. הרעיון הזה הסתנן לתרבות הפופולרית, להוראה בבתי הספר, ולשפה היומיומית שלנו, וכך הפך לאמת שאף אחד לא מערער עליה.

מערכת החינוך תרמה את שלה. ילדים שהציור שלהם נמצא דומה מספיק למה שהמורה ציפתה ממנו קיבלו את התווית "יצירתי", וילדים שהציור שלהם נראה אחרת, או שצבעו את השמים בורוד במקום בכחול, קיבלו לעיתים את התווית ההפוכה. עד שהגיעו לבגרות, רוב הנשים שאני פוגשת כבר ידעו לסווג את עצמן באחת משתי הקטגוריות האלה, ולרובן זה היה ברור שהן בקטגוריה השנייה. הדבר הזה לא קרה כי הן לא יצירתיות, אלא כי מישהו אמר להן שזה כך כשהן היו קטנות מדי בשביל להטיל ספק.

ויש גם את הגורם החברתי, שאולי החזק מכולם. אנחנו רואות באינסטגרם תכשיטים מהממים, ציורים מקצועיים, עוגות מעוצבות שמרגישות כמו עבודה של מקצוענים, ואנחנו בטוחות שמי שעיצבה אותם נולדה עם זה. אנחנו לא רואות את התכשיט הראשון שלה שהיה לא מאוזן, את הקשרים שהיא פירקה והתחילה מחדש שמונה פעמים, את החודש שלמדה רק לאחוז במסרגה. רואות רק את התוצאה המהממת. וכשמשווים את ההתחלה שלך לסוף של מישהי אחרת, ברור שאת מסיקה שיש הבדל מולד ביניכן.

מה המדע באמת אומר על יצירתיות

המחקר העדכני בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מצייר תמונה שונה לחלוטין מהמיתוס שספגנו. החוקר אנדרס אריקסון, שבמשך עשורים חקר ביצועי שיא בתחומים שונים, גילה שמה שאנחנו קוראות לו "כישרון מולד" הוא לרוב התוצאה של תרגול מכוון לאורך שנים, ולא נקודת ההתחלה. אנשים שאנחנו מכנות "יצירתיים מטבעם" בילו בממוצע אלפי שעות בעיסוק שבו הם נראים מבריקים. הם פשוט עשו את זה כל כך הרבה שנים, שאנחנו רואות רק את הצמרת ולא את היסודות שעליהן היא נשענת.

מחקרים נוספים, כמו אלה של מיהאי צ'יקסנטמיהאי שחקר את חוויית ה"זרימה" של יוצרים, הראו שיצירתיות היא בעצם תהליך של חיבור בין רעיונות שונים, וזה משהו שכל מוח אנושי מסוגל לעשות. ההבדל בין מי שמרגישה יצירתית למי שלא, הוא לעיתים נדירות הבדל ביכולת הבסיסית. הוא הבדל בכמות התרגול, בחשיפה לחומרים שונים, ובאמונה שלפחות מותר לנסות בלי לפחד מהתוצאה. כשמסירים את החסם הפנימי הזה, היצירתיות לא נולדת מחדש, היא פשוט מקבלת מקום להתבטא לראשונה.

ויש עוד דבר מרתק שגילו במחקרי המוח. כשאדם עוסק במשימה יצירתית, מתחילים להפעיל בו זמנית כמה אזורים שונים במוח, כולל אזורים שאחראים על שליפת זיכרונות, על דמיון מרחבי, ועל הערכה אסתטית. כל המעגלים האלה קיימים אצל כל אחת מאיתנו. ההפעלה המתואמת שלהם, זאת שיוצרת את התוצר היצירתי, מתחזקת עם תרגול בדיוק כמו שריר. מי שהשתמשה במעגלים האלה הרבה בחייה, הם פועלים אצלה בקלות ובטבעיות. מי שהשתמשה בהם מעט, הם דורשים קצת השקעה ראשונית עד שהם נכנסים לקצב. אבל הם נמצאים שם, אצל כל אחת, מחכים שיתחילו להפעיל אותם.

למה תכשיטנות היא דרך מצוינת לגלות יצירתיות שתמיד היתה שם

תכשיטנות, ובפרט עיצוב תכשיטים בחוט מתכת ובחרוזים, היא אחת הדרכים הנקיות ביותר להוכיח לעצמך שאת באמת יצירתית. הסיבה לכך פשוטה. כשאת לומדת את הטכניקה הבסיסית, מתחילה מהדגם המודרך הראשון, ומקבלת את החופש לבחור צבעים, חרוזים וסידור, היצירתיות מתחילה להגיע מאליה. את לא צריכה לפעול מתוך לחץ של "להמציא" משהו חדש לחלוטין, כי המבנה הבסיסי כבר ניתן. את רק צריכה להחליט מה מתאים לטעם שלך, ופתאום את מגלה שיש לך בכלל טעם משלך.

זה מה שאני רואה שוב ושוב בקורסים שלי. נשים שהגיעו אלי ואמרו "אני בטוח לא אצליח, אני לא יצירתית", סיימו את התכשיט הראשון שלהן ביום הראשון, והמשיכו לתכשיט שני ושלישי. עד שהגיעו לתכשיט החמישי שלהן, הן כבר התחילו לשלב צבעים שלא דמיינתי שיתאימו, להחליף חרוז כי "ככה זה ייראה יפה יותר", ולעצב משהו שמרגיש להן אישי לחלוטין. הן לא היו פחות יצירתיות בהתחלה. הן פשוט לא נחשפו עד אז לתחום שמאפשר ליצירתיות הקיימת שלהן לבטא את עצמה.

מה שעוזר במיוחד הוא שתכשיטנות בחוט מתכת היא תחום שמתגמל את שני הצדדים של היצירתיות. יש את הצד הטכני, שדורש דיוק במידות, בקשרים ובאיזון, וזה הצד שמרגיש מעט יותר נוח לאלו שמכירות את עצמן כ"לוגיות" ולא "יצירתיות". ויש את הצד האסתטי, שמתפתח לאט עם הזמן ועם החשיפה לאלפי שילובים אפשריים. שני הצדדים האלה מזינים זה את זה, וברגע שאת מתחילה לעצב תכשיטים, את גם מתחילה להבחין בעין שלך בפרטים שלא ראית קודם. את מתחילה להסתכל על תכשיטים שאת רואה ברחוב, ופתאום יש לך שיח פנימי שלם על מה עובד ומה לא. עזרת קטנה למי שרוצה להבין איך לבנות כזה שיח של אסתטיקה אישית נמצאת במדריך השראה לתכשיט, שמלמד איך לזהות אילו אלמנטים מדברים אלייך ואיך לבנות מהם קו עיצובי.

איך לפרק את האמירה "אני לא יצירתית" בלי להעמיד פנים

אני לא יכולה לבקש ממך פשוט להפסיק להאמין במשהו שהאמנת בו עשורים. זה לא עובד ככה, וגם לא הוגן לדרוש את זה. מה שאני יכולה לבקש זה לאתגר את האמירה הזאת בפועל, פעם אחת, בתחום שעדיין לא ניסית בו. תכשיטנות היא דוגמה אחת מצוינת, כי היא מציעה את הסביבה הנכונה לבדיקה הזאת. יש לך הדרכה צמודה, יש לך חומרים שאספנו לך מראש בלי שתצטרכי לרוץ בין חנויות, ויש לך מבנה ברור של "ככה מתחילים". כל מה שצריך זה לתת לעצמך שעה אחת לנסות באמת ולראות מה קורה.

מה שיקרה בשעה הזאת הוא משהו שאת לא יכולה לחזות מראש. אולי תגלי שיש לך עין מצוינת לצבעים שלא ידעת עליה. אולי תגלי שאת מעדיפה תכשיטים מינימליסטיים על תכשיטים מורכבים, ושיש לך טעם מובחן וברור. ואולי תגלי שאת אוהבת בדיוק את התהליך השקט והממוקד של היצירה, ושזה משהו שחסר לך בחיי היומיום בלי שידעת. אף אחד מהדברים האלה לא היה ידוע לך לפני שניסית, וכולם נמצאים בתוכך, מחכים שתאשרי לעצמך לבדוק. מי שרוצה להתחיל מההכרות עם החומרים עצמם, בלי לחץ של ביצוע, יכולה להציץ קודם במדריך החומרים לתכשיטנות, שמסביר מה כל חומר עושה ולמה.

ויש דבר אחרון שחשוב לי שתדעי. גם אם תנסי ותגלי שתכשיטנות לא הכי מעניינת אותך, את עדיין יצירתית. גילית את זה רק לא בתחום הזה. הצעד החשוב לא היה שמצאת את המקום שלך באומנות מסוימת, אלא ששברת את הקיר הפנימי שאמר לך שאין לך מקום בכלל. ברגע שהקיר הזה נשבר, הוא נשבר לכל החיים, ופתאום את מסתכלת על תחומים שמסביבך אחרת. את שואלת את עצמך לא "האם אני יכולה", אלא "האם אני רוצה". וההבדל בין שתי השאלות האלה הוא בעצם ההבדל בין חיים שאת חיה כצופה, לבין חיים שאת חיה כיוצרת.

ואם בכל זאת תרצי לראות איך זה נראה לפני שתחליטי, יש מאמר שלם על איזה עגיל מחמיא לפנים שלך שייתן לך תחושה ראשונית של איך זה נראה כשמתחילים להבין מה עובד ומה לא, ופתאום זה גם הופך לכיף.

---

האמונה ש"אני לא יצירתית" היא תווית שמישהו תלה עלייך לפני שנים רבות, ואת בעיקר הסכמת לה כי לא היה לך זמן או הזדמנות לבדוק את הצד האחר. המחקר ברור, התרגול הוכיח את עצמו אלפי פעמים בקורסים שלי, וכל מה שצריך זה שעה אחת של ניסיון אמיתי כדי להתחיל לראות בעצמך מה שאחרים יראו בך מהר מאוד.

שלך, הדר 🙂